בבוקר לא חיכיתי לטרמפ מעידן
הייתי מאוכזבת, פגועה ונעלבת. ביקשתי טרמפ מאבא שלי. הוא היה די עסוּק. "למה, עידן לא בא לאסוף אותך?"
"אממ..הוא חולה" פלטתי.
"אז אקפיץ אותך" אמר אבא בחיוך.
הגענו. ירדתי מהרכב.
כשהגעתי, ראיתי שעידן כבר יושב במקום שלו, ליד עוֹז.
לידור ציחקקה עם עוז וחייכה אלינו. עידן פילרטט עם הידידה החדשה שלו כיביכול - הם דיברו, וצחקו, ונראה שהסתדרו מצויין. אני רציתי לברוח. למות. למה אתה עושה לי את זה, עידן?!
נעמה ראתה שענן מכסה לי את הפרצוף. כי עדן, מיה, וענת תמיד מגיעות באיחור.
"הי" אמרה בקול הנעים שלה "קרה משהו, נטע?"
כמעט פרצתי בבכי. נעמה גררה אותי לשרותים.
בכיתי וסיפרתי לה הכל. בלי להשמיט שום פרט.
"אולי תדברי איתו היום?" הציעה.
נעמה אולי לא יפה, אבל היא חברה נהדרת לעת צרה. אני אוהבת אותה מאוד. היא במהקלה, ושרה מאוד יפה. היא חייכנית, וביישנית.
"תודה נעמה" חיבקתי אותה.
היא הושיטה לי טישו ריחני.
שטפתי פנים, קינחתי את האף וחזרנו לכיתה.
כשהמורה לאנגלית הגיע, עידן ביקש לעבור ליד סיגל. כי המורה לאנגלית - הוא המחנך שלנו.
"בסדר" אמר. ואני היתפללתי שלא יסכים.
עידן עבר ליד סיגל. ראיתי אותם מחייכים חיוכים רבי-משמעות זה לזו.
בהפסקה הם ניצמדו אחת לשני. היה לי חשד קל שהם מפלרטטים אפשהו. המחשבה עליהם יחד שיגעה אותי.
הבנות היו נהדרות, וניסו להסיח את דעתי - אבל אני רציתי רק לגשת לעידן, ולצעוק עליו. מול כולם.
בסיום הלימודים אמרתי לבנות שאני רוצה לראות 'במו עני' שהם מתנשקים. ואז אקפוץ ואתפוס את עידן.
אבל בלב היתפללתי שהן לא יתנו לזה ליקרות. שהן ישכנעו אותי ללכת.
אבל הן איחלו לי שאצליח בשיחה איתו.
עקבתי אחריהם. הם הלכו יד ביד.
הרגשתי גוש גדול חונק אותי.
הם הלכו לפינה שבה אני ו הוא ישבנו! והיינו צוחקים ומדברים.
הם עמדו זה מול זה.
התפללתי לאלוהים שזה חלום.
אבל לא.
לא נראה שהם התכוונו לדבר.
הפנים שלהם התקרבו לאט לאט.
'לא!!!! לא!!' צעקתי בלב. אבל לא יכולתי לזוז. עמדתי קפואה.
שפתיהם כמעט נגעו אלו באלו.
ו--
מפל הדמעות נשפך, שראיתי את פניהם צמודות. שפתיהם נוגעות אלה באלה.
רציתי למות.
ואז... בבוקר לא חיכיתי לטרמפ מעידן
הייתי מאוכזבת, פגועה ונעלבת. ביקשתי טרמפ מאבא שלי. הוא היה די עסוּק. "למה, עידן לא בא לאסוף אותך?"
"אממ..הוא חולה" פלטתי.
"אז אקפיץ אותך" אמר אבא בחיוך.
הגענו. ירדתי מהרכב.
כשהגעתי, ראיתי שעידן כבר יושב במקום שלו, ליד עוֹז.
לידור ציחקקה עם עוז וחייכה אלינו. עידן פילרטט עם הידידה החדשה שלו כיביכול - הם דיברו, וצחקו, ונראה שהסתדרו מצויין. אני רציתי לברוח. למות. למה אתה עושה לי את זה, עידן?!
נעמה ראתה שענן מכסה לי את הפרצוף. כי עדן, מיה, וענת תמיד מגיעות באיחור.
"הי" אמרה בקול הנעים שלה "קרה משהו, נטע?"
כמעט פרצתי בבכי. נעמה גררה אותי לשרותים.
בכיתי וסיפרתי לה הכל. בלי להשמיט שום פרט.
"אולי תדברי איתו היום?" הציעה.
נעמה אולי לא יפה, אבל היא חברה נהדרת לעת צרה. אני אוהבת אותה מאוד. היא במהקלה, ושרה מאוד יפה. היא חייכנית, וביישנית.
"תודה נעמה" חיבקתי אותה.
היא הושיטה לי טישו ריחני.
שטפתי פנים, קינחתי את האף וחזרנו לכיתה.
כשהמורה לאנגלית הגיע, עידן ביקש לעבור ליד סיגל. כי המורה לאנגלית - הוא המחנך שלנו.
"בסדר" אמר. ואני היתפללתי שלא יסכים.
עידן עבר ליד סיגל. ראיתי אותם מחייכים חיוכים רבי-משמעות זה לזו.
בהפסקה הם ניצמדו אחת לשני. היה לי חשד קל שהם מפלרטטים אפשהו. המחשבה עליהם יחד שיגעה אותי.
הבנות היו נהדרות, וניסו להסיח את דעתי - אבל אני רציתי רק לגשת לעידן, ולצעוק עליו. מול כולם.
בסיום הלימודים אמרתי לבנות שאני רוצה לראות 'במו עני' שהם מתנשקים. ואז אקפוץ ואתפוס את עידן.
אבל בלב היתפללתי שהן לא יתנו לזה ליקרות. שהן ישכנעו אותי ללכת.
אבל הן איחלו לי שאצליח בשיחה איתו.
עקבתי אחריהם. הם הלכו יד ביד.
הרגשתי גוש גדול חונק אותי.
הם הלכו לפינה שבה אני ו הוא ישבנו! והיינו צוחקים ומדברים.
הם עמדו זה מול זה.
התפללתי לאלוהים שזה חלום.
אבל לא.
לא נראה שהם התכוונו לדבר.
הפנים שלהם התקרבו לאט לאט.
'לא!!!! לא!!' צעקתי בלב. אבל לא יכולתי לזוז. עמדתי קפואה.
שפתיהם כמעט נגעו אלו באלו.
ו--
מפל הדמעות נשפך, שראיתי את פניהם צמודות. שפתיהם נוגעות אלה באלה.
רציתי למות.
ואז... |